אילו לא התמוטט העולם, אפשר שהיינו נפגשים סביב השולחן של סבא
דוד, וייס הלבני
שמתי לב לפרט מעניין באופן שבו אני מראיין מועמד או מועמדת לתוכנית שלנו במחלקה לדתות באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק. לאחר שאני שואל את השאלות השייכות לעניין ומודיע מהן דרישות האוניברסיטה, אני מוסיף עוד שאלה (ובעצם שתיים) למועמדים היהודים: "האם ההורים של הוריך נולדו בארצות הברית? ואם לא, היכן נולדו?" רוב הסטודנטים עונים "במזרח אירופה"; "איפה במזרח אירופה?" אני מתעקש ושואל; ורובם עונים, בפולין או ברוסיה. לפעמים אוסיף ואשאל באיזו עיר, אולי אקבל תשובה ואולי לא, ובשני המקרים השיחה מגיעה לקצה. אולם לפעמים המועמד עונה "רומניה או הונגריה או צ'כוסלובקיה"; הם אומרים שהשלטון במקום הולדתם התחלף פעמים רבות ושהם עצמם לא יודעים בדיוק באיזו ארץ נולדו. לבי מתחיל לפעום בחוזקה: סביר מאוד שזה האזור שלנו, אולי סיגט! ואהדתי למועמד תופחת. האם אלמד "אייניקל", נכד מסיגט? אולי הכרתי את סבו של המועמד, שהיה רחוק מלימודים בקולומביה כפי שהיה רחוק מהם סבי שלי. עכשיו שנינו נפגשים למרות הסבירות הנמוכה לכך; אך אילו לא התמוטט העולם, ואילו נשארנו שנינו במקום שבו היינו, עדיין אפשר היה שניפגש בתנאים דומים, אני כמורה והמועמד כתלמיד.
מה גורם לרטט בלבי כאשר אני פוגש צאצא של סיגט? לא המועמד עצמו - אין הוא שונה ממועמד אחר. שטף הזכרונות שהמועמד מעורר בי הוא שמעביר אותי לעולם אחר, לעולם שקיים רק בלבותיהם של ניצולים אחדים ההולכים ונעלמים במהירות. חכמי התלמוד אומרים שכל עיר מטילה קסם מיוחד על תושביה: חן המקום על יושביו (סוטה מז ע"א). אך רחובותיה של סיגט אינם קסומים בעיני, אף אינם נראים לי יפים - רגשות החיבה שלי מוגבלים ליהודים שחיו שם. כל אימת שעולה בזכרוני רחוב, מיד הופך הוא לדמותם של האנשים שחיו ברחוב הזה, בפינה הזאת, בבית הזה. כאשר הזיכרון כובש את דמותם של האנשים, התוספת החיצונית - הרחובות, הכבישים - הופכת מיותרת וחסרת חשיבות. סמטת "מלביש ערומים" חשובה רק משום שהיה בה בית הכנסת של "חברת מלביש ערומים", ומפני שזלמן מילר גר ברחוב אשטלוס שנדור (Astalosz Sandor), מול סמטת "מלביש ערומים". זלמן מילר זכור לי במיוחד מפני שהיה נחמד אלי - פעם שיבח בפומבי את הלימוד שלי - ומשום שהכניסה לדירה שלו היתה חריגה, הישר מן הרחוב, ולא מן החצר, כמו אצל שאר אנשי סיגט. דירתו היתה צמודה לדירה ולחנות של יחיאל רוזנברג, שבה הלכתי לקנות בליי אחד (פרוטה) עולש, תחליף לקפה. אחרים לא מכרו עולש בסכום כה נמוך.
בתקופה שבין סוף מלחמת העולם הראשונה וסוף מלחמת העולם השנייה התחלף השלטון בסיגט פעמים אחדות - מהונגריה לרומניה ושוב להונגריה ולבסוף בחזרה לרומניה (שבשטחה נמצאת העיירה היום), אולם מבחינה רוחנית היהודים בסיגט השתנו מעט מאוד באותו הזמן. החלוקה המאוזנת בין חסידי ויז'ניץ וחסידי סיגט נשארה בעינה, בתוספת קומץ חסידי ספינקא ומעט חסידים של "צדיקים" אחרים. מאז הגעתי לסיגט בן ארבע ועד המלחמה ראיתי שינויים מעטים בלבד בחייהם של יהודי סיגט.
היתה זו כמובן אשליה. התסיסה הפוליטית והחברתית שטרפה את הנוער באירופה לא פסחה על הנוער שבא לבית הכנסת באופן בלתי סדיר, או על אלה שהיו לא-דתיים לחלוטין (נהייתי מודע לקיומם רק אחרי המלחמה) - להפך, הם נסחפו בגלי הזמן. לפני הגירוש היו רבים מבני הנוער בסיגט, אפילו אלו שבאו מבתים דתיים, קומוניסטים או סוציאליסטים. אך לא כך היה אצלי. עולמי היה עולם בית הכנסת, והוא נשאר בפנימיותו ללא שינוי. גם כאשר בחוץ התרבו במהירות ענני ההרס, לקראת התפרצותה של אלימות שאין לה מקבילה בהיסטוריה האנושית, אצלנו מבפנים המשיכו החיים במסלולם הישן. המחלוקות הנצחיות בין ה"צדיקים" היו החדשות העיקריות, ואנו תמכנו בזה או בזה, בדומה לאוהדים של קבוצות ספורט. כאשר בבוקר שבת אחד סטר יצחק מרקוביץ (חסיד סאטמר) במקווה הגדול על לחיו של בן-ציון זלר (חסיד ספינקא), בזמן הוויכוח בין צדיקיהם על רבנות העיירה קרול (Krola), היה זה הנושא החם בסיגט במשך שבועות.
המתפללים בבית הכנסת של הרב זלמן לייב טייטלבוים בימים הנוראים ספרו בחרדה את הפנים החדשות שבאו לשהות במחיצת "הצדיק" הצעיר בחגים, כדי שיעמוד בתחרות העזה עם דודו, הצדיק המפורסם ר' יואל טייטלבוים. בזכרוני חקוק מסעם של היהודים מצ'רדה (Charda), פרבר של סיגט, כשהם אוחזים בכסאותיהם בדרכם לביתם בתום צום יום הכיפורים, מרחק הליכה של כשעה וחצי. בבית הכנסת של הרב לא היו מספיק כסאות, והיהודים מצ'רדה הביאו כסאות מן הבית, ואחר כך החזירו אותם כדי להביאם שוב בשנה הבאה.
זיכרוני אינו מבחין בשינויים, אלא רק בקטעים, בפיסות חוויות שאינן מצטרפות לשלם. כדי להבחין בשינוי יש צורך בהתבוננות מתמשכת לאורך זמן, ודומה כי הזיכרון שלי אינו מצליח במלאכת הצירוף. במקום זאת הוא מעלה קטעים מנותקים, שאולי לא די בהם כדי לגבש היסטוריה של העיירה, אך בכל זאת יש בהם משום העלאת זיכרונות על סיגט.
לאחד מן האירועים האלה במיוחד היתה השפעה עצומה על התפתחותי, והוא למעשה חטיבה תרבותית והיסטורית זעירה בפני עצמה. היה זה השיעור של סבי, שהתקיים בבית הכנסת של הכוהנים (כהנישע שול), שנמצא בחצר אחת עם בית הכנסת הגדול, המקווה הגדול ומשכנו של ועד הקהילה, בצמוד לבית הרב. השיעור התקיים חמש פעמים בשבוע, בקיץ לפני תפילת מנחה ובחורף אחרי תפילת ערבית; השיעור ארך בדרך כלל כשעתיים. השיעור התנהל סביב שני שולחנות, האחד מקביל לתנור והאחר ניצב לו. בגלל הקור בחורף אנשים אהבו להצטופף סביב התנור, ככל שניתן. הוא היה מוקף בשבכת ברזל, כדי שלא יכוו בו, ובכל זאת לעתים קרובות נכוו.
וכך היו סידורי הישיבה סביב השולחן: סבא ישב בשולחן המקביל כשגבו לתנור, על כורסה גדולה שחוברה לה יחדיו באופן פרימיטיווי מלוחות עץ גדולים, כמעט כמו ארון בלי גג. מימינו, בסוף השולחן הזה, ישב השוחט, רב מניו רובין (ששחט עופות בלבד), שבסוף ימיו אבדה לו ראייתו כמעט לחלוטין, ולא עלה עוד בידו לשחוט. לרב מניו היתה רגישות מיוחדת לעניינים תיאולוגיים, והוא נסחף בוויכוחים תיאולוגיים בהתלהבות. לידו, על השולחן הניצב, ישב רב הרשל פריד, שלא היה חסיד, ולכן בשבת לא חבש שטריימל (כובע פרווה מזנבות צובל), ודומני שקיצץ ועיצב את זקנו. בכל אופן, בניגוד לרוב הזקנים האחרים בסיגט, הזקן שלו היה מסודר ונקי, וכך גם בגדיו. הוא היה אלמן, ללא משרה או עבודה, והתקיים יחד עם שתי בנותיו הבוגרות, שלא היו נשואות, בזכות הכנסה קבועה כלשהי, כנראה מהשכרת נכס. אחריו ישב (אמנם לא בכל ערב) רב ברל לנדאו, גבוה ושמן, שהרבה לעשן ולהשתעל. הוא היה משכיל - למד באופן חובבני לימודי חול, ושעשע את סבא בסיפורי מעשיות היסטוריים, שאותם שאב כנראה מספרו של גרץ "תולדות עם ישראל". בהמשך הספסל ישב גיסו של לנדאו, שלמה וייס, בעל חנות ספרים בקצה רחוב קמר (Kammer), לא רחוק מביתו של אלי ויזל, שהיה אז ילד כמוני (וייס היה נמוך מלנדאו גיסו, בגובה וביכולת האינטלקטואלית). בקרבתו ישב לעתים שימי וייס, שהיה כנראה חבר המפלגה הקומוניסטית, ואחרי המלחמה המפלגה מינתה אותו לראשות העירייה; לבסוף הודח, עלה לישראל ומת בה.
בצד השני של השולחן הניצב, קרוב לסבא, ישבו רב בנדיט כץ מצ'רדה, רב מרדכי שוורץ, גיסו של השוחט הזקן, שהיה סוחר תפוחים והשמועה אמרה שהיתה לו עונה מוצלחת שבה הרוויח קרוב ל-150 אלף ליי. הוא עבר מצ'רדה לסיגט וקנה בית בדרך לרחוב האדון. לרב בנדיט היה זקן קטן שלא היה צמוד לסנטרו אלא הזדקר בניצב לסנטר. הוא נראה והתנהג כמו איכר, אך הלימוד שלו היה מתוחכם. אני ישבתי אחריו; אך מפני שהייתי צעיר כל כך, עדיין לא בר מצווה, המושב שלי לא היה קבוע, ולעתים קרובות ניתן לאחרים. ולבסוף, בקצה השני של השולחן המקביל לתנור, ישב רב יידל פסטינגר, גיסו של סבא, שהתגורר עם ילדיו ברחוב באהן (Bahn), רחוב אלגנטי אבל רחוק מבית הכנסת. הוא הטריד את סבא והמשתתפים האחרים בקושיות של הבל, חסרות טעם והקשר. למרות האהבה ששררה בין סבא וגיסו, סבא לא יכול היה לסבול את השאלות האלה.
גם אשתו של יוסל השמש, שאת שמה שכחתי, נקשרת בזכרוני לשיעור. יוסל חי בחצר ששכנו בה בתי הכנסת, המקווה וועד הקהילה, בצמוד לפוליש, בית כנסת קטן יותר שבשבתות, השכם בבוקר, התפללו בו הפועלים העניים בסיגט. בחורף אפשר היה למצוא בו מקלט מהקור, ובבוקרי שבת במשך כל השנה שפע בית הכנסת הזה תה חם. במשך השבוע, בשעות מאוחרות יותר, היה בית הכנסת גם המקום שהקדישו לתפילה קצרה ולדיונים ארוכים מי שכונו "המהפכנים הצעירים", שחשדנו שהם בעלי נטייה קומוניסטית, כמו צ'ילו בנו של הרב, ואיזיקוביץ הצעיר, ששכחתי את שמו הפרטי. איזיקוביץ הצעיר היה בנו של איציג איזיקוביץ, שהיה "קהלסמאן" נצחי - חבר בוועד הקהילה, ואם לא זכה בבחירות - מועמד לוועד.
נחזור אל יוסל השמש. יוסל חי בחצר הזאת עם בתו הנשואה ובעלה, שהיה מיועד להחליף את יוסל בתפקידו בבוא העת. יוסל הדריך אותו במשימותיו, אך לעתים היה החתן נכשל בהן באופן מחפיר. הם חיו בדירה של חדר וחצי שמאות אנשים עברו ליד חלונותיה מדי יום ביומו. יוסל השמש היה אדם קטן וגוץ, בעל כרס גדולה וזקן גזוז, שבתוקף תפקידו כשליח בית הדין של הקהילה, לעתים הטיל אימה על החייבים. זכור לי במיוחד טקס חליצה שאירגן. הוא כינס את כל המעורבים - האלמנה שעמדה לקבל חליצה, גיסה לשעבר שיחלוץ לה, שלושת הדיינים הפעילים ושני דיינים נלווים נוספים. לעתים קרובות מילא סבא תפקיד של דיין נלווה, ואני הצטרפתי אליו. טקס החליצה התקיים בחלק העליון של בית הכנסת הגדול, בעזרת הנשים, שלפי האמונה העממית היתה רדופת שדים בלילה, ורק מעט אנשים ביקרו בה. הילה מסתורית ומופלאה שרתה על הטקס והקהל שנוכח בו.
הקשר בין אשתו של יוסל השמש לשיעור של סבא נעוץ בכך שכאשר סבא לימד הוא רצה לשתות כוס תה בלימון. רב הרשל פריד התנדב להביא תה חם בתרמוס (לנו לא היה כלי שכזה). הוא הביא את התרמוס בכיסו, אבל לא הביא ספל, ואני נשלחתי להביא ספל מאשתו של יוסל השמש, והיא מסרה לי ברוב חסדה ספל וכן כפית כדי לבחוש בה את התה. היא בטחה שאחזיר את הספל והכפית בסוף השיעור, ועם זאת ביקשה לדעת מתי בדיוק אחזירם. השיעור לא הסתיים בזמן קבוע, אך משום שהכירה את המשתתפים שיערה מתי יגיע סופו. אני הייתי אחוז חרדה פן אשכח להחזיר את החפצים שהופקדו בידי, ולכן חשבתי על אשתו של השמש כל אימת שהדיון התערפל, כך שמבחינתי היא היתה נוכחת. לפיכך אני כולל גם את אשת השמש כאן, זכר לנפש אבודה מסיגט.
וכך התנהל הלימוד. השתמשנו בספרים שהיו בבית הכנסת. בביתם של רוב המשתתפים היה תלמוד (אך לא בביתי שלי), אולם כדי לא לפגום בסדרה המלאה, לא נהגו להוציא כרך החוצה מן הבית. כמעט כל הנוכחים (חוץ מרב בנדיט) לא באו מוכנים לשיעור - זאת לפחות היתה ההנחה. ידוע לי לבטח שסבא עצמו לא התכונן לשיעור, אלא זכר את החומר משנים עברו. התחלנו בכך שקראנו ביחד את הקטע הנבחר בתלמוד, וחילקנו אותו לחלקיו. אז השתררה דממה, כאשר כל אחד מאתנו התמודד בעצמו עם החלק הקשה. הנוכחים הרימו את עיניהם אט אט מן הטקסט והסתכלו בשכניהם, סקרנים לדעת עד כמה הבינו. סבא היה כמעט תמיד הראשון שרמז שיש בידו הסבר. הוא רמז זאת בכך שהוציא את מקטרתו הקטנה, גדש אותה בטבק והצית אותה. הוא המתין עד שכל האחרים הציגו את הצעותיהם, דן בהן ואם חשב שיש צורך להשלימן, הציג את ההסבר שלו. לא זכור לי שסבא הציג אי-פעם הסבר שנדחה (אלו שיכולים היו לדחות הסברים שלו היו רב בנדיט ורב מניו), או שנאלץ אי-פעם לשנות את דעתו (כפי שאני עצמי נוטה לעשות).
אף שכל השיעור נמשך בערך שעתיים, הלימוד עצמו נגמר בדרך כלל אחרי שעה וחצי; חצי השעה האחרונה הוקדשה לבדיחות או לדברי תורה משעשעים. היתה זו דרך להירגע ולנוח מן העבודה הקשה והמתסכלת במשך היום, וגם מן החשיבה המאומצת במהלך הלימוד. לאנשים האלה לא היה שום אמצעי מרגוע ציבורי ומאורגן, לא רדיו ולא טלוויזיה. הם סיפרו זה לזה בדיחות וסיפורים בסוף היום, וכך היו בין המעטים שיכלו למצוא פורקן לרגשות המודחקים שהצטברו בנפשם במהלך היום. כל אחד מהנוכחים דיבר בתורו; סבא היה אמנם הדובר העיקרי, אולם הוא לא השתלט על השיחה. באורח בלתי נמנע הבדיחות חזרו על עצמן, ובאורח בלתי נמנע חלק מהן התיישנו. ואולם למי שלא בא באופן סדיר, ולמי שזכרונו נחלש לעתים, הבדיחות היו כמו מה שחז"ל שאפו שדברי תורה יהיו לנו: בכל יום כחדשים. היה זה אינטרמצו מרענן, ולמשך זמן מה, כמו הלימוד עצמו, הוא גרם לנו לשכוח את התופת של העולם שבחוץ.
רוב הבדיחות ודברי התורה המשעשעים שנשמעו שם מצויים בספרות המקצועית העוסקת בסוגה הזאת, חוץ מכמה בדיחות ששמעתי מסבא משמו של בדחן מקומי, רב ברטסה קופלר. הבדחן היה אביו של משה קופלר, גזבר הקהילה, שבניגוד לאביו נדמה חסר הומור. משה היה טיפוס שקט, שהתחתן בגיל מאוחר והתפרנס במשך זמן רב משיעורים בעברית, במתמטיקה, בכתיבה ובכל שאיפה אינטלקטואלית אחרת. הוא ירש את תפקיד הגזבר מסולומון פרנקל הראוותן, שלא דיבר יידיש ושבאיפוקו ובמנהגיו חיקה את האינטליגנציה הגרמנית. פרנקל לא נראה מתאים כלל לחסידים, אולם ציבור הבוחרים אהב אותו, והוא נבחר בכל פעם מחדש ברוב גדול. כאשר נפטר, לחצה עלי אמי שאלמד משניות לזכר נשמתו. לא ידוע לי הרבה על ברטסה קופלר, כיצד פירנס את משפחתו, בן כמה היה במותו, וכדומה. ידוע לי שכל אימת שסבא הזכיר את שמו, כולנו ציפינו למשהו מצחיק מאוד. והרי כמה דוגמאות:
אם מישהו נכווה בסיגט - לכווייה קראו טשעריק - האפשרות היחידה להקל על הכאב היתה לשים בצל על הכווייה, כי לא היו אנטיביוטיקה או חומרי חיטוי. תועלת מרובה לא היתה בכך. ברטסה לעג ל"תרופה" הזאת ואמר ביידיש "אלץ אין איינעם איז נישטא ביי קיינעם" (בתרגום חופשי "לאף אחד אין הכל") - אם נכווה אדם אין לו בצל, ואם היה לו בצל לא היה נכווה.
יום אחד רב ברטסה בא לבית הכנסת כשכף ידו פצועה. הוא גנח והתלונן, ואמר "אם חייב להיות פצע למישהו, למה זה צריך להיות במקום גרוע כמו שלי?"; "אם כף היד היא מקום גרוע", היקשה אחד המאזינים, "מהו מקום טוב?"; "אצלך", ענה רב ברטסה.
והנה שתי דוגמאות לבדיחות מלומדות או דברי תורה מצחיקים של רב ברטסה.
באחת השבתות בא רב ברטסה לתפילת שחרית "מיט א פארפלאמט פנים" (בפנים לוהטות) מהתרגשות. הוא לא יכול היה לחכות והתפרץ: "איזה דין תורה היה לי אתמול בלילה!"; "גאט איז מיט אייך (אלוהים עמך, וכאן פירושו: מה אתך?), רב ברטסה! אתמול בלילה היתה שבת, ובשבת אין דין תורה!", ענה לו הציבור בתמיהה. "יהודים, הקשיבו לי", הגיב בלהט, "באמצע הלילה תפסתי יצור, ואמרתי שזו כינה, שלפי השולחן ערוך מותר להרוג בשבת; היצור טען שהוא פשפש, שלפי השולחן ערוך אסור להרוג בשבת. היצור הביא לפני כל כך הרבה ראיות לכך שהוא פשפש עד שלא יכולתי לעצום עין כל הלילה..."
וכך פירש רב ברטסה את הפסוק בבראשית כד, לג-לד: "וישם (לבן) לפניו לאכל ויאמר (אליעזר) לא אוכל עד אם דיברתי דברי ויאמר (לבן) דבר. ויאמר עבד אברהם אנוכי'. לפי רב ברטסה, כאשר הוגשה לו הארוחה, נזכר אליעזר שעדיין לא התפלל והניח תפילין. "תפילין", קרא לבן בביטול, הוציא מן המגירה זוג תפילין קטנים וזרק אותם לאליעזר - "הרי, הנח לך תפילין". "לא", אמר אליעזר, "עבד אברהם אנוכי, אני 'יהודי יפה', א שיינער ייד, קודם עלי ללכת למקווה, להכין את הגארטל..."
אגב כך עלי להזכיר עוד בדחן מבני העיר, החזן מנדל הורר, אדם גבוה ומלא, שנולד בבוקובינה, אבל היה במשך הרבה שנים חזן בסיגט. בסוף חייו לקה בשבץ, והוא זכור לי כשאצבעות ידיו האחת מעוותות למחצה, מופנות פנימה, מתבונן החוצה מחלון ביתו. פעם אחת עברתי ליד ביתו וכרגיל לבשתי מעיל קרוע. "אתה שונה מבועז", הרעים אלי בקולו, "רות גייט צו בעז'ן, אבער דו גייסט צעריסן" - רות (ריס במבטא היידי של אותו אזור) הלכה לבועז, אבל אתה הולך צעריסן (בקרעים). בפעם אחרת אחותי עברה ליד ביתו ושאלה אותו "מדוע אסור לנערה לעבור בין שני בחורים?" והוא ענה: "מפני שאם יש רוח פרצים, כל אחד מהם מושך לכיוון אחר". שנים קודם לכן, כשהיה עדיין בריא, שוחח לפני בית הכנסת הגדול בין תפילות מנחה למעריב עם האנשים, ושיבח אותי שידעתי בעל פה את שמות השושלות המקראיות הקדומות. הוא פנה אלי ושאל "איך יודעים שלאדם הראשון לא היו שיניים? מפני שהוא קרא לבנו קין" ("קייען" פירושו ביידיש ללעוס).
בדיחות ודברי תורה מסוג זה נאמרו חמישה ערבים בשבוע בחצי השעה האחרונה של השיעור של סבא. וכל עוד התקיימו השיעור וההלצות יכולנו לשכוח - ואכן שכחנו - את החיים בחוץ. אולם אי אפשר להמשיך לעד, ולא היתה לנו ברירה: נאלצנו לכבות את האורות העמומים של בית הכנסת, לסגור את הדלת ולצאת החוצה. הלכנו בין הכרזות האנטישמיות שהיו תלויות על הקירות מכל עבר, באווירה רוחשת שנאה ופחד. כך היתה סיגט בפעם האחרונה שראיתיה.
דוד וייס הלבני, מגדולי חוקרי התלמוד בדורנו, הוא פרופסור לתלמוד במחלקה למדעי הדתות באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. הוא נולד בשנת 1927, גדל בבית סבו בסיגט, ונודע בילדותו כעילוי. משפחתו נרצחה בשואה, והוא עצמו היה באושוויץ ובמחנות עבודה. אחרי מלחמת העולם עבר לארצות הברית, ושם השלים את לימודיו האקדמיים והיה לתלמיד מובהק של חוקר התלמוד פרופ' שאול ליברמן, בתקופת הזוהר של בית המדרש הקונסרווטיווי לרבנים בניו יורק. בעקבות מחלוקת על סמיכת נשים לרבנות עבר לאוניברסיטת קולומביה. ספריו עוסקים בפרשנות התלמוד, במחקר התלמוד והמדרש ובהגות. הוא חבר האקדמיה האמריקאית למדעים, הנשיא לשעבר של האקדמיה האמריקאית למדעי היהדות, וחתן פרס ביאליק. ספרו האוטוביוגרפי Destruction the Sword: A life of Learning in the Shadow of The Book and זכה למהדורות אחדות בארצות הברית, ותורגם לצרפתית, לגרמנית ולהונגרית. נוסח עברי הופיע בשנת 1999 בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשם "עלה לא נידף: חיים של לימוד בצל המוות".
